רבי שמעון בר יוחאי, המוכר בראשי התיבות הרשב״י, היה אחד מגדולי חכמי המשנה, וחי בארץ ישראל במאה ה-2 לספירה. הוא היה מתלמידיו הבולטים של רבי עקיבא, ומוזכר לאורך המשנה בפשטות כ”רבי שמעון“.
התלמוד (שבת ל״ג ע״ב) מספר שלאחר שדיבר נגד השלטון הרומי נגזר עליו דין מוות, והוא נמלט יחד עם בנו, רבי אלעזר. השניים התחבאו במערה במשך שתים עשרה שנה, התקיימו מעץ חרוב ומעיין מים ועסקו בתורה יומם ולילה, ולאחר שיצאו בפעם הראשונה נשארו עוד שנה נוספת.
המסורת היהודית מייחסת את הזוהר, ספר היסוד של הקבלה, לרבי שמעון וחוג תלמידיו. הזוהר הופיע לראשונה בספרד בסוף המאה ה-13, והופץ על ידי רבי משה דה ליאון; רוב החוקרים האקדמיים מתארכים את כתיבתו לאותה תקופה, בעוד שמקובלים מסורתיים סוברים שהוא משמר את תורתו של הרשב״י. הוא קבור במירון, סמוך לצפת, לצד בנו.
